להיות מורה
  • דף בית
  • כרזות
  • כתבות
  • צור קשר
  • דף בית
  • כרזות
  • כתבות
  • צור קשר

"יום אחד זה יקרה" מאת טל רגב מתמחה ממכללת וינגייט לחינוך גופני

16 בינואר 2016 13:52 סגור לתגובות על "יום אחד זה יקרה" מאת טל רגב מתמחה ממכללת וינגייט לחינוך גופני

אני רוצה לספר לכם מה עובר עלי בשנת הסטאז…

האמת? אני פשוט מרגישה מרוקנת. כאילו מישהו בא ושאב ממני את כל הכוח והאנרגיות שהיו בי. מקצוע מוזר – יש רגעים שאני מרגישה כאילו זה המקצוע הכי כפוי טובה שיש, וישנם רגעים שזה בדיוק ההיפך הגמור. היום אני יותר מתחברת לתחושה הראשונה. אני פשוט מותשת, מרגישה שיש לי תחליף וזה לא כל כך משנה מי יעמוד שם מול התלמידים – אני או שק קמח עם משרוקית. לחנך זה קשה, זה מוציא ממך דברים שלא ידעת שקיימים בך. אפילו סוג של סבלנות אחרת.  כן, יש בהחלט את רגעי האופוריה, אבל בואו נודה – רוב היום אנחנו פשוט מותשים. זו עבודה קשה. יש רגעים שאני מרגישה שנועדתי לעבודה כזו, ויש ימים שאני פשוט רוצה לעצום את העיניים וכאשר אפתח אותן לא אהיה שם בין כותלי ביה"ס. היום הרגשתי נורא, הרגשתי שלא מקשיבים לי, שלא מכבדים אותי, שאין לי שום השפעה על כלום, שאני לא מרגישה שייכת.. נכון- יש ימים כאלה, ונכון- זה לא אישי נגדי ולפעמים לילדים פשוט אין כוח והם פשוט עייפים,  אחרי חופש קשה להם לחזור… והכול נכון. אבל בסופו של דבר כולנו אנושיים, ובסופו של דבר זה פוגע כשלא מקשיבים לך, גם אם זו חבורה של ילדים, ובסופו של דבר זה פוגע במי שעומד שם לספוג את זה, ולרוב זה אנחנו- המורים. אני לא עובדת משרה מלאה, שליש משרה, וזו שנת הסטאז. אולי כל הרגשות האלו צפים כי הכול "בערך" כרגע. אני "בערך" סטודנטית, "בערך " מורה, "בערך" ככה ובערך ככה, הכול עדיין לא יושב במקום, ואני מחכה לשקט הזה שיבוא. אני מרגישה ככה כי השנה הזו קשה לי במיוחד, גם להיות סטודנטית, להחזיק בכמה עבודות בו זמנית,  להתחיל במשרת ההוראה ולהרגיש שכל העולם שואב ממך אנרגיות שאפילו לא קיימות בך. אתה חייב דין וחשבון לכל כך הרבה גורמים… אז לא, לא יצא לי ליזום משהו בבית הספר, אפילו לא דבר קטן. מודה ומתוודה-  אני באה, עושה את המוטל עליי, מנסה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר וממשיכה הלאה. אין לי כרגע את השקט הנפשי לקחת יוזמות. זו האמת, ולצערי אני מניחה שהיא תמשיך בצורה הזו עד שרוב הדברים יתאזנו ויבואו על מקומם…  כמו בשיר "מחכה" (מילים ריטה לחן עידן רייכל )

"יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. .."

הערות


25.01.2016 אחותי היקרה
ילדים הם ילדים. אל תכעסי עליהם. לצערינו גם את ההורים שלהם אינם מכבדים. אז למה שיספרו אותנו. חייבת להיעשות מהפיכה בחינוך ומייד! המערכת כולה בפשיטת רגל! מי שמע שמורה יעמוד מול תלמידים והם יגרמו לו להרגיש מרוקן או בקיצור יעשו ממנ ו אפס. עד מתי זה ימשך? מתי נתחיל להבין שככה זה לא יכול להימשך.עסוקים בתוכניות, מחשבים השתלמויות אבל לא מדברים על העיקר ועל האמת.
 
 
25.01.2016 מדויק.
כל כך מבינה, כל כך מתחברת… במיוחד לתחושת ה – בערך…
 
 
25.01.2016 
כמה פשוט, כמה מתאר בקפידה את מה שאני מרגישה. מקווה שיום אחד זה יקרה…
 
25.01.2016 טוב, אני חוזרת על התגובות הקודמות…
אבל זה כל כך נכון! השילוב הזה של להיות עדיין סטונטית עם עבודות ומטלות מאה אחוז ובמקביל לעבוד בהוראה- אצלי זה גם 100 אחוז כי אני גננת אם זה מרוקן. זו פשוט המילה. ככה אני מרגישה אחרי שיחת טלפון של שעה עם איזו אמא וככה אני מרגישה אחרי מפגש שבו צעקתי על הילדים כדי לקבל קצת שקט שאוכל להשחיל מילה… אני יודעת שזה יעבור והזמן והניסיון יעשו את שלהם אבל נמאס לי להיות ב"עכשיו"…
 
26.01.2016 התחלות
טל יקרה, אני מאוד מבינה את הקשיים שאת מציפה.. גם אני חוויתי קשיים רבים בכניסה להוראה. ימים שבהם את מרגישה שמחה ומלאת כוחות וימים שבהם את תוהה לעצמך למה לא בחרת מקצוע אחר.. יותר "שלו", פחות תובעני, פחות מאתגר מבחינת העמידה מול כיתה ועוד ועוד.. הרגשתי שבכל שיעור מחדש יש התמודדות, וכל פעם עלייך "לקנות את מקומך". הרגשתי שאני נקרעת בין ההספקים, ליכולות התלמידים, למשמעת, לרצון לחנך ולאהוב את התלמידים ופשוט להוציא מתוכי כל כך הרבה טוב.
 
26.01.2016 המשך – לגבי התחלות
כתבתי כמה שורות וכנראה שנשלחו, ההמשך – היום אני כבר בשנה הרביעית להוראה ומרגישה שינוי משמעותי. אני לא יכולה לומר שיש לי תשובות לכל השאלות, ושיש לי פתרון בשליפה לכל קושי אבל אני מרגישה שעברתי כברת דרך משמעותית ושאני מצליחה להוציא את הכוחות שלי בצורה טובה, שאני מביאה מתוכי את מה שרציתי לחנך בשבילו. שהיום המבט שלי על התלמידים ממקום יותר בטוח שלי במקום שלי, למדתי ליצור קשר אישי דווקא עם התלמידים היותר מאתגרים, אני כיולה לומר שאני מורה הרבה יותר אוהבת. וכל זה- איך זה קרה? הרבה "חשבון נפש", רצון ללמוד מהטעויות, הבנה שיכול להיות אחרת, כדאי לשמוע על שיטות, רעיונות ממורים ותיקים יותר, כמובן בזהירות למצוא את הנתיב שנכון לך. וגם עזר לי מאוד לזכור סיפורים ששמעתי על מורות מקסימות שבהתחלה היו מסיימות את היום בדמעות, ולדעת שלוקח זמן להגיע למקום שאנו יותר בטוחים ויציבים בתפקיד. בהרבה מקצועות ההתחלה היא קשה, אבל צריך לזכור שזו התחלה, ושזה לא יהיה ככה תמיד (ואם באמת אין התאמה למקצוע- עושים הסבה, אבל זה אחרי ניסיון משמעותי). הרגשתי שאני ממשיכה לנסות, כמה שנים ורק אז אחליט. היה שווה את זה. לסיכום, אלו שלבי כניסה לתפקיד, נורמליים וטבעיים. חשוב שתהיה לך אוזן קשבת לקשיים, שתאמין בך שאת מסוגלת (לאו דווקא בביה"ס). במקביל – תציבי לך למטרה- אני רוצה להתמקצע! אני רוצה להיות יותר טובה, אני רוצה לגדל את התלמידים, לאהוב אותם, להבין אותם. ואל תפסיקי ללמוד. אמון, שאיפות ומאמצים. בהצלחה רבה!!

אודות המחבר

יואב ריבלין כל הפוסטים של yoav


  • דבר מנהלת האגף
  • חוויות של מורים מתחילים
  • מעולמם של מתמחים
  • זכויות והטבות
  • חדשנות בהוראה
  • מחקרים ומאמרים
  • קליטה מיטבית
  • סרטוני הדרכה
  • דיווחים מהשטח
תפריט
  • דבר מנהלת האגף
  • חוויות של מורים מתחילים
  • מעולמם של מתמחים
  • זכויות והטבות
  • חדשנות בהוראה
  • מחקרים ומאמרים
  • קליטה מיטבית
  • סרטוני הדרכה
  • דיווחים מהשטח
להיות מורה - אגף התמחות וכניסה להוראה
| עורכת: ד"ר רותי בן זאב | מנהלת אתר: חני בלוי
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס