אני רוצה לספר לכם מה עובר עלי בשנת הסטאז…
האמת? אני פשוט מרגישה מרוקנת. כאילו מישהו בא ושאב ממני את כל הכוח והאנרגיות שהיו בי. מקצוע מוזר – יש רגעים שאני מרגישה כאילו זה המקצוע הכי כפוי טובה שיש, וישנם רגעים שזה בדיוק ההיפך הגמור. היום אני יותר מתחברת לתחושה הראשונה. אני פשוט מותשת, מרגישה שיש לי תחליף וזה לא כל כך משנה מי יעמוד שם מול התלמידים – אני או שק קמח עם משרוקית. לחנך זה קשה, זה מוציא ממך דברים שלא ידעת שקיימים בך. אפילו סוג של סבלנות אחרת. כן, יש בהחלט את רגעי האופוריה, אבל בואו נודה – רוב היום אנחנו פשוט מותשים. זו עבודה קשה. יש רגעים שאני מרגישה שנועדתי לעבודה כזו, ויש ימים שאני פשוט רוצה לעצום את העיניים וכאשר אפתח אותן לא אהיה שם בין כותלי ביה"ס. היום הרגשתי נורא, הרגשתי שלא מקשיבים לי, שלא מכבדים אותי, שאין לי שום השפעה על כלום, שאני לא מרגישה שייכת.. נכון- יש ימים כאלה, ונכון- זה לא אישי נגדי ולפעמים לילדים פשוט אין כוח והם פשוט עייפים, אחרי חופש קשה להם לחזור… והכול נכון. אבל בסופו של דבר כולנו אנושיים, ובסופו של דבר זה פוגע כשלא מקשיבים לך, גם אם זו חבורה של ילדים, ובסופו של דבר זה פוגע במי שעומד שם לספוג את זה, ולרוב זה אנחנו- המורים. אני לא עובדת משרה מלאה, שליש משרה, וזו שנת הסטאז. אולי כל הרגשות האלו צפים כי הכול "בערך" כרגע. אני "בערך" סטודנטית, "בערך " מורה, "בערך" ככה ובערך ככה, הכול עדיין לא יושב במקום, ואני מחכה לשקט הזה שיבוא. אני מרגישה ככה כי השנה הזו קשה לי במיוחד, גם להיות סטודנטית, להחזיק בכמה עבודות בו זמנית, להתחיל במשרת ההוראה ולהרגיש שכל העולם שואב ממך אנרגיות שאפילו לא קיימות בך. אתה חייב דין וחשבון לכל כך הרבה גורמים… אז לא, לא יצא לי ליזום משהו בבית הספר, אפילו לא דבר קטן. מודה ומתוודה- אני באה, עושה את המוטל עליי, מנסה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר וממשיכה הלאה. אין לי כרגע את השקט הנפשי לקחת יוזמות. זו האמת, ולצערי אני מניחה שהיא תמשיך בצורה הזו עד שרוב הדברים יתאזנו ויבואו על מקומם… כמו בשיר "מחכה" (מילים ריטה לחן עידן רייכל )
"יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש. .."
הערות
אודות המחבר
